בעיניי

בעיניי - תערוכת יחיד בגלריה דודו גרשטיין

לגלריית הציורים "עבורי, עבודת הרישום וההדפס משרתים את הרצון לחפש ולהפתיע, בעיקר אותי. זה גורם לי לפעול בלי מגבלות וחוקים ולהתקדם בחופשיות לפי תחושות בטן ולב. נושאים נבחרים באקראי , מתוך היום יום והסביבה המיידית. לא פעם אני פשוט מרימה ענף שתופס את עיניי וכך זה מתחיל. לעיתים קרובות התוצאה מפתיעה ומשמחת אותי, שכן , בכל פעם מחדש אני עומדת לצד שולחן העבודה מצוידת במקרה הטוב בקצה חוט רעיוני" (רות הורם 2012) הזמנה לתערוכת בעיניקשה להחליט מה מרתק יותר, תוצר עבודתה של רות הורם או היא כאישיות. ואולי כאן, אי אפשר לעשות הפרדה, שכן הגנן וגינתו אחד הם. בפרי עשייתה, טמון סך כל ניסיונה וחוויותיה. המורכבות והפשטות הולכים יד ביד. מצד אחד קלילות של נוצה, חררי אריגים, אותיות כמו פתיתי שלג שצונחות במתינות ומנגד, נדבכים על נדבכים ,שכבות שכבות של צבע דחוס ,אדמה עשירה. ואולי, החיות והסקרנות הרעננה שבה היא זו שמכתיבה את הגם וגם, חתימת ידה המוצהרת. אפשר לומר שבתמצית, זהו ארגז הכלים העומד לראשותה של רות הורם. היכולת לחוות את הרגע כאן ועכשיו. למצות אותו במבט טרי. לתת לו משמעות, להיות חלק ממנו. היכולת הזו של רות לחגוג את החיים ולהתייחס אליהם כאל מתנה, באה לידי ביטוי באופן מובהק ביצירתה. אותה חגיגת חיים מעניקה לצופה את התחושה שקווי המתאר, בכול רגע נתון עשויים להתמוסס, להרחיב את גבולם ולהמשיך הלאה. בחמש עשרה השנים האחרונות עובדת רות הורם בסדנת ההדפס הירושלמית בטכניקת המולטימדיה על נייר, כשרשת ההדפס משמשת לה בסיס עליו מוסיפה הורם טכניקות שונות: הדפסות רשת חופשית או מצולמת, הדבקות, נגיעות מכחול ועוד. את מרביתן פיתחה במהלך השנים. כאמור, הורם מרבה להשתמש במגזרות נייר, עלים וזרדים, קרעי בדים, צילומי טבע וערים, רישום ושימוש במסכים היוצרים אפקט של שקיפות עמוקה וסקלה ייחודית של גוונים. ביצירתה מוטמעות השפעות תרבותיות שונות להן נחשפה במהלך השנים בהן התגוררה במספר ארצות.

דברי פתיחה / רחל הורם

חברים יקרים, ערב טוב ותודה שבאתם. רציתי לנצל את הערב הזה כדי לברך את אמא שלי. ברכות לרותי - אז ככה, לוקחים תפוזים, סוחטים אותם. את המיץ מוזגים לסיר קטן - לא מביאים לכדי רתיחה כי אז התפוזים הופכים למרירים. מוסיפים בעדינות כף קורנפלור. לאחר שהנוזל מתעבה, אך לא ממש, מוזגים בגביעים, מצננים ומכניסים למקרר. ובכן, אם זה לא ממש הובן, מדובר בקינוח הדגל של רותי שאני בתור ילדה הייתי מתענגת עליו מדי פעם אחרי ארוחת צהריים. כפית ועוד כפית. מגרדת במרץ את הדפנות והיה לי לגמרי ברור שאף ילד בכונת רחביה לא זוכה למעדן שכזה. ובאמת אין לי מושג למה נדלק לו דווקא זיכרון ילדות שעוסק בפודינג תפוזים. הרי רובנו יודעים שהעיסוק המטבחי בפרוש אינו אחד מהדברים האהובים על רותי. וגם, מדי יום, חוזרת מבית ספר, פתחת את השער, עולה במדרגות אל הגינה, שביל אבנים מסותת לוקח אותי עד הכניסה. פותחת דלת ונכנסת למבואה, ריחות טרפנטין מתרחבים באף. חדר העבודה משמאל מחכה לי. במרכזו כן ציור ותמונה בתהליכי עבודה כאלה ואחרים. לצדו, שולחן. עליו שפופרות, צנצנות ושפע מכחולים. רותי בתווך, עומדת בחלוק מנוקד כתמי צבע - מחייכת אלי. חזרת? איזה יופי! כך היה בקוראה. וכשאני חושבת על רותי ועל העבודות שלה מהר מאד מטשטש הגבול בינה לבינם. קשה קצת להסביר, אך יש משהו מדיוק כזה, אמיתי ומשוללל גבולות. העבודות שהיא יוצרת הן סך כל ההתנסויות שלה, התרבויות שנספגו בה, ההרפתקנות, התעוזה והמבט - כן המבט הזה, תמיד טרי, תמיד סקרן. ובעיקר האופן בו היא בוחרת מדי יום לחיות את החיים. ובכל פעם שמזדמן לי לראות עבודות חדשות שהיא מביאה מסדנת ההדפס - זה בעצם לא רק לראות, זה כמו להיכנס לים בפעם הראשונה בתחילת העונה. לשוב למוכר, הפורש בך נוף מחובק בהתרגשות לקראת הלא צפוי שבו. ולפעמים, זה כמעט כמו לשמוע את הרוח מתרגעת בין ענפים. ואז ברור לגמרי שמשהו מאד מוחשי של רותי - נטבע בעבודות.

גלריית הציורים